רשימות

״...ואת דעתך אל תסיח לא כשפוקד האביב הבהיר, לא בבוא עת הגשם.״ (הסיודוס, עבודות וימים)

״הכנסו נא אל קיני, אל בין הזרדים היבשים והשחת ואמרו לי את שמותיכם.״ (אריסטופאנס, הציפורים)

​
 

הנסיבות הוציאו אותנו החוצה. זה היה רעיון של מיכל, כמדומני, ויתכן שנבע מאילוץ פרקטי, אולם כדרכם של אילוצים, ההזמנה לפארק החורשות והיציאה החוצה מהחללים הסגורים בהם שהינו במרבית השנה האחרונה, התבררה כהזדמנות מרעננת בתקופה שהציבה על סדר היום יותר שאלות מתשובות. השהייה תחת כיפת השמיים חידדה את הקשב הפנימי אל מול שינויים סינופטיים וטקטיליים שבדרך כלל אינם מורגשים בחלל סגור. רשימת חומרי הגלם הראשונית שנחרטה בזיכרון כללה בין היתר: פארק רחב ידיים באופן מידתי למשתמש. מתקני כושר ושעשועים. כנסייה רוסית. כבישים סואנים שתוחמים את הגן מכל צדדיו. אורנים. דררות. שיח בוגנוויליה גדול מימדים בצמוד לחומת אבן.

בחיבורו ׳עבודות וימים׳ מזכיר הסיודוס (המאה השמינית לפנה״ס) לחקלאי להיות ער לשינויים ומעברים בעונות השנה, ממש כמו קהילת הורים גדלה והולכת, אליה התוודעתי בביקוריי בפארק, השולחת מדי בוקר את ילדיה לאחד מגני היער שהתרבו בו לאחרונה, ולשם כך נעזרת בשירותיו של טלפון חכם. הללו הם גני ילדים ללא מבנה קבע, המבלים את זמנם לאורך השנה תחת כיפת השמיים ותרים אחר קורת גג  בימי הטפטוף הספורים הפוקדים את האזור. נראה שגני היער הקדימו בשנה זו מגמות שונות של יציאה החוצה שהביאה עמה המגפה.

שתי יונים מפוארות, איני יודע מאיזה סוג, טבעת ארגמן יפהפה סביב צווארן. שיוויתי לנגד עיני שהן נזירות מהכנסייה הרוסית הסמוכה. האם זהו תור הצווארון? איני בטוח. חבורה גדולה של מיינות ממריאה מעליי מתוך חורבות בית ערבי. ההיטמעות של הריסות הבית בתוך הפארק גורמת לו להיות כמעט שקוף. השמיים מאפירים. בספרו של ג׳רמי מינוט (Jeremy Mynott) על הציפורים בעולם העתיק אני קורא על הפרשנות שנתנו בני האדם לשירת הציפורים כביטוי לשינויי האקלים ועונות השנה. הנה שוב הסיודוס, מתוך עבודות וימים: 

סתיו ׳תן דעתך כשקול העגור ישמע באוזנך/ממרומי העבים, עת ככל שנה הוא צורח./זהו האות לחריש, מבשר שעונת גשמי חורף באה, והוא דוקר בלבו של איכר שאין שור לו.

ואריסטופאנס, במחזהו הפרשים כותב (תרגום שלי, ת״ס): ׳הביטו מעלה, בחורים, אתם רואים אותה? זו סנונית! האביב הגיע. [ובתרגום עכשווי : והביטו מעלה, בחורים, מה אתם רואים? זוהי דררה // זוהי מיינה.]

תאופרסטוס ממשיך בחיבורו על מזג האוויר (הציטוט מתוך ספרו של מינוט):

If cranes fly early and all together it will be an early winter; if late and spread over a long period it will be a late one.

And if they wheel round in flight they are signalling stormy weather. Theophrastus, Weather Signs III 38

​

בפארק החורשות נמצא בעיקר מיינות, דררות ויונים. מדי פעם זכור לי שנתקלנו בדוכיפת או בירגזי שהתחבאה בינות אחד הענפים בגן הבוטני הסמוך. הדררות מתקבצות בחבורות רעשניות על צמרתו של אורן שם הן בונות את קיניהן ממחטים יבשים. אם מטים אוזן עולה שיחה רב ערוצית, או ליתר דיוק, רב צמרתית, בין הדררות הפזורות על הצמרות השונות של האורנים גבוהי הקומה. קצב דיבורן נדמה אחיד וחזק ומאופיין בבליל קולות אשר תוקף את המאזין או המאזינה בגלים ואינו מאפשר הבחנה בין הפרטים השונים בקבוצה. מדי פעם ישנה הפסקה ותעופה משותפת מעץ לעץ, בהתאם להשפעה אטמוספרית נסתרת כלשהי או דבר מה שנאמר ונהיר רק לזה היודע את שפתן.

האוכלוסיות מתערבבות בינן לבין עצמן ובין חבורת יוני הבית משתרגות להן דררות באופן טבעי, האחת כבר מכירה את רעותה ונראה שאין עוד חשד בין המינים. הן מתקרבות לשלולית סמוכה לשירותים הציבוריים ושותות ממנה באין מפריע.

כיצד נפרש את שיחתן של הדררות? מה הן מבשרות לבאי הפארק ולקהילת הילדים המיוצגת על ידי גני היער הפזורים בו? על פניו נראה שהסיודוס (אפשר בהחלט לעשות כאן פרפרזה על דבריו: תן דעתך כשקול הדררה ישמע באוזנך/ממרומי העבים, עת ככל שנה הוא צורח.) או תאופרסטוס בן זמננו המתייחס לסימני מזג האוויר יכול להיות מדען אקלים בכיר בנאס״א המתריע על עתידה העגום של האנושות לנוכח ההתחממות הגלובלית והשלכותיה. בפארק ניתן לחזות ולהאזין (הנוף הקולי הוא ירוק כצבע הדררה) בהתמעטות מגוון בעלי הכנף כבר עתה. הנה אנו, בני אדם שמחרבים את עולמם.

׳שימו לב, בני אנוש שכל ישותם עמומה, המשולים כצורות של עלים, יצורים שמחומר קורצו, דלי מעש, רפאים נגוזים כצללים, בני תמותה עלובים, ללא כנפים, קצרי ימים, דמויי חלום;׳ (הציפורים, אריסטופאנס) 

כך מהדהדת לנו המקהלה מתוך הקומדיה ׳הציפורים׳ לאריסטופאנס מהמאה החמישית לפנה״ס את היותנו דבר מה קטן ביקום. המחזה מספר על שני בני אתונה שמאסו בתלאות עירם ובחיים בקרב בני האדם. השניים יוצאים לחפש אחר אלטרנטיבה לחייהם ומגיעים למקום משכנן של הציפורים, כדי לפגוש את טראוס הדוכיפת, אדם שהפך לציפור ואשר ראה את התבל כולה, כדי לשאול אותו היכן יוכלו למצוא עיר כלבבם להתיישב בה. בסופו של דבר, השניים משכנעים את הציפורים לבנות להם את 'תל קוקו האלוהית', עיר שנוסדה באוויר, ושימשה חיץ בין בני האדם לאלים. במעבר הגבול האווירי הזה, ישב בן אדם והמליך עצמו על הציפורים שחשו לעזרתו, ועל יתר בני האדם מתחתיו והאלים מעליו. אדם כמנהגו נוהג. האוויר, אותו יסוד שנושא את גלי הקול אלינו, אשר כדברי אריסטופאנס במקום אחר במחזה -  ׳את מקום אוצרי איש לא ידע, אלא אם עוף השמיים הוליך את הקול׳ - מצוי ביחסי גומלין עם עוף השמיים. התמעטות עוף השמיים מקשה עלינו להיות בקשר עם המציאות. 

במחקרים על מינים בסכנת הכחדה משתמשים מדענים בהקלטות שטח כדי לבדוק את נוכחותו של מין מסוים בסביבת המחייה שלו. לאחרונה פותחה טכנולוגיה זולה וחסכונית של הקלטה המאפשרת עמידות לאורך זמן לצד איכויות הקלטה גבוהות. מדובר במיקרופון זעיר, שהגישה אליו מצד המשתמש מרגישה בנסיבות מסוימות חסומה. ניתן לדמות זאת לחפרפרת או לחולד עיוור המנסה לקלוט ולחוש את הסימנים המשתנים תדיר סביבו. במהלך העבודה בפארק היינו גם אנו ממברנות רוטטות של מיקרופונים נסתרים שונים, יוצאים ונכנסים מפאזות לסירוגין.

מעט במרחק, ליד מתקני המשחקים: ריח של בשר חרוך, מוזיקה ברקע

במתקני הכושר הסמוכים לדרך פנחס לבון שני צעירים חשופי חזה. האחד עם אוזניית אל-שמע לבנה באוזנו השמאלית. הם מתאמנים במרץ; אחד מהם קושר רצועת גומי צהובה לעמוד הברזל והשני כורך את הרצועה סביב מותניו ומתחיל בריצה  - תוך כדי התנגדות - קדימה ולצדדים. בשלב מסוים בתרגול הוא בועט בכדור שנמסר אליו. נדמה שהמגפה מנכיחה במרחב הציבורי שלל פעילויות ספורטיביות שהצפייה בהן מזמינה חוויה של עונג וסבל (המתקשר לחוסר היכולת והתוכלת של המתבונן) באחת. 

עומר משאיר לי הודעת וואטסאפ קולית: ...׳חשבתי על זה יותר לעומק׳, הוא אומר, ׳הטבע לא צריך את התודה שלי, השמש תזרח מחר גם בלי שאני אודה לה, אני לא מודה לטבע, הוא לא צריך אותי שאני אודה לו, אני מחפש את המוטיבציה בתוכי. הטבע לא צריך אותנו. כל מה שאנחנו עושים זה להנכיח אותו כדי שאנחנו נמצא את המוטיבציה שלנו בדיאלוג הזה, בדיבור הזה, ביננו לבין העולם, למצוא את המנוע דרכו. דרך השכיבה הזאת והכניעה. פתאום החום והשמש נגלים, והמרקם של הדשא, והמשקל של העצמות והנשימה נפתחת מהנפילה..׳ 

אני חושב על דבריו של עומר, ונזכר בציטוט של א.ד גורדון, שקראתי בהקשר אחר:

״והיה בעמדך רגע ליישר את קומתך ולשאוף רוח, ושאפת לא רק אוויר לנשימה, והרגשת, כי שואף אתה אל קרבך עוד דבר-מה, דבר-מה כמוס, אשר לא תדע מה הוא, אבל אשר יפרה את הרגשתך ואת מחשבתך, אשר יוסיף חיים ואור לרוחך. והיה יהיו לך רגעים, אשר כמו תתמוגג כולך בתוך האין-סוף. אז תיאלם דומיה. לא רק הדיבור, כי גם השירה תהיה בעיניך כחילול הקודש, ואף גם המחשבה. והשגת את סוד השתיקה וקדושתה. (א״ד גורדון, מתוך: האדם והטבע).

אמנם קשה, ואף לא ראוי לתחושתי האישית, לנסות לכתוב דבר מה לאחר הציטוט הנ״ל, הרוויי ברליגיוזיות חיובית, אך נדמה היה שהמפגש בפארק העלה את השאלה כיצד יש לשהות בתוך מרחב שאינו זקוק לנוכחותינו בתוכו; הקושי המתעורר לנסות ולהיות משהו (בשביל מישהו) נפגש פעם אחר פעם עם האדישות החיובית של החיים הרוחשים סביבנו על שלל מופעיהם השונים והמשתנים תדיר. נקודת המוצא שלנו היא שהפארק מייצר שוויוניות מרחבית שאנו חלק ממנה. אין אנו נפרדים מהנוף או צופים בו מנקודת ראות נבחרת, אלא אנו תופסים וחושבים על נוף או היות בתוך נוף, כמקום לשהייה ממושכת ו׳להטלת עוגן׳, כדברי הפילוסוף הצרפתי פרנסואה ג׳וליין (Francois Jullien) שעוסק בספרו (Living Off Landscape) בתפיסת נוף בתרבות הסינית. השהייה בתוך נוף, אשר אינה נסמכת על חוש הראייה בלבד, מאפשרת נוכחות הנסמכת ומושפעת מקרני השמש הצורבות, ממגע עם גזעי אורנים ומתקני ברזל; מחוביזה המציפה כל פיסת אדמה פנויה ועד משטחים סינטטיים; צמחי עירית הצומחים בירוק אנכי מהקרקע ולעיתים אף עם סרפד צורב; מקולות שנושא האוויר וריחות שנושא הרוח: כלי רכב חולפים, ציפורים שונות, אתר בנייה סמוך, עובדי ניקיון וילדים.